ידע מגיל קטן שלא לשאול את הוריו על העבר, ולהמתין שיתחברו הדברים מעצמם דרך רמזים, ודרך שיחות עם אורחים שעברו לגל שקט כשנושא השואה עלה.

בכך מוסברת העובדה שלדבר היות לו שני אחים למחצה שנרצחו בשואה, התוודע רק דרך עבודות טיפוגרפיה שהקדיש אביו ר' ירמיהו משי, שהיה אמן אף הוא, לבית הכנסת "פועלי אגודת ישראל" בקרית אליהו. בשולי סדר ספירת העומר הונצחו שמותיהם של אשתו הראשונה ושני ילדיו ותאריך פטירתם המשוער. מעבר לשמות שהופיעו בהנצחות לא ידע ולא העז לשאול מי הם היו, בני כמה הם היו, ובטח שלא מה עלה בגורלם.

למרות שגדל והתחנך בבית בו השואה תמיד ריחפה בחלל, בית הוריו היה מקום שמח ומלא באור והכנסת אורחים מכל הלב. כך שכל אורח קרוא ושאינו כזה ראה בו את הכתובת להיכנס, לאכול ולישון ולספר את תלאותיו. הולך דרכים או רב חשוב יכלו להיכנס לביתם מבלי לדפוק בדלת ולקבל ארוחה חמה, לשבת לשיחה ולהאזין לתקליטים של חזנות או דז'יגאן ושומאכר בפטיפון שהיה היחיד בכל קרית אליהו. כניצולי שואה שידעו סבל ורעב היה בהם חמלה גם כלפי חתולי הסביבה שהסתובבו חופשי בבית וקבלו שאריות מזון.

כל חייו התחנך במוסדות תורניים בהם עסק בלימודי קודש בלבד, אך יצר האמנות בער בקרבו ומשך אותו ללא הרף לעולם היצירה.
הרצון הראשון שלו כילד קטן היה לצייר את הדברים הפשוטים. היתה בבית שידה עם ארבע כוסות צבעוניות, והוא צייר אותן. מאוחר יותר, בגיל תשע בערך, גירו אותו נופים יפים, ודמויות החברים והמורים.

אביו שנסיבות חייו לא אפשרו לו את ההזדמנות לפתח את כשרונו מעבר לקליגרפיה, עודד אותו להתפתח וכשהיה מטייל אתו היה מסב את תשומת לבו לדברים הפשוטים והיפים. כך נתן לו את החושים לראות דברים.

לאחר נישואיו התגורר בחיפה ולפרנסתו עבד במשך שנים רבות כמעצב גרפי במשרד הפרסום בינג ליניאל. עם זאת, למרות הכישרון הרב בו ביצע את עבודתו, מעולם לא הצליח להתחבר לדיוק המלאכותי הרב הנדרש בתחום ולא הצליח להגיע לסיפוק ומימוש עצמי. כאמן הפריע לו הרעיון לרתום את כוח היצירה למטרות שיווקיות ושאף ליצור ממקום אמיתי.

באותן שנים הכיר את האמן החיפאי גרשון קריספל ז"ל. גרשון דגל בציור משוחרר המבטא את אמנות ונפש הצייר וכצעד ראשון הורה לתלמידו הטרי להיפטר מהמכחול.
כך, לראשונה הכיר משי את האמנות החופשית, למד לשפוך צבע, להכתים, למרוח, לתת לידיים לזוז עם תנועות הלב ולראשונה להקשיב לדמיונו, ולא לכללים של אחרים.

עם הזמן פיתח את סגנונו האישי שכלל בעיקר ציורים הנושאים אופי סיפורי, כמעט כעין שירה, בסגנון השואף לאימפרסיוניזם קלאסי, זאת לצד רישום טיפוגרפיות קליגרפיות מהמקורות, כמו שירת רבי יהודה הלוי בציון הלא תשאלי, שיר השירים ופרקי אבות.

בשלל עבודות האמנות שלו ניתן לזהות דיוקנאות דמיוניים ומרשימים של זקנים חרושי פנים, יהודים השוקדים על לימוד התורה לצד כוס תה מהביל, סב רוכן מול הספר עם נכדו, קשיש שעון על מקל הצועד כשתיק הטלית והתפילין תחת בית שחיו, דמויות עטופות במעילים בצידי הדרכים, חתולים ברחוב שכונתי קטן, וכמובן את נופי חיפה הצופים אל המפרץ המשרה רוגע על המתבונן.

מתוך מטרה לשחרר גם את הצופים מאותן קונוטציות מוכתבות אשר הוא עצמו שאף לברוח מהן בתהליך היצירה, נמנע מלהעניק שמות ליצירותיו. בכך הוא מאפשר לכל אחד למצוא את החיבור הרגשי האישי שלו, כמו גם את הפרטים הקטנים המסתתרים בכל יצירה ומזוהים על ידי כל אחד באופן שונה.

שעות רבות שקד על עבודותיו ופרק דרך צבעי השמן והאקוורל, רגשות וזכרונות למכביר.
במשך שנים אוחסנו היצירות בביתו ולא ראו אור יום. כיום, בסיוע המשפחה המורחבת, מפורסמות היצירות לציבור הרחב ואף לאפשר רכישה של חלק מהן באמצעות גלריה זו.

מלבד יצירות האמנות הרבות, את העשורים האחרונים השקיע באמנות מסוג אחר, משמעותי יותר, כתיבת ספרי תורה, שמבחינתו הם כתר היצירה של חייו.